החלטה בתיק בש"פ 4953/04

           בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי (השופטות ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב ות' שפירא) מיום 16.5.04, אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו.

1.        כתב האישום נשוא ערר זה הוגש בנסיבות יוצאות דופן וקדמה לו השתלשלות עניינים, אשר מפאת חשיבותה אפרטה בקצרה. ביום 1.7.02 הוגש כנגד העורר כתב אישום שעיקרו עבירות של התעללות ותקיפה שבוצעו על-ידו בבנותיו - ילידות 1985 ו - 1987 - שהיו במועדים הרלוונטיים לכתב האישום קטינות. ביום 9.12.02, במהלך ההכנות לקראת פרשת התביעה, ראיינה הפרקליטה שטיפלה בתיק את שתי בנותיו של העורר. במהלך ראיון זה התעורר חשדה של הפרקליטה כי מעבר למעשי האלימות עליהם סיפרו הבנות במפורש, עשה העורר באותה תקופה גם מעשים מיניים בבתו הצעירה. בעקבות ראיון זה הוחלט להגיש בקשה לתיקון כתב האישום כך שיכלול גם אישום בגין מעשים מגונים ובקשה להעביר את הדיון להרכב מוסמך. ביום 23.12.02 במהלך הדיון בבקשה התנגד העורר לתיקון כתב האישום ועמד על רצונו להודות בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המקורי. בית המשפט המחוזי (השופט ז' כספי) דחה את בקשת המדינה לתיקון כתב האישום והעברת הדיון להרכב, קיבל את הודאת העורר והרשיעו במיוחס לו בכתב האישום. ביום 30.12.02 נגזר דינו של העורר ל - 40 חודשי מאסר, מתוכם 24 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי ל - 3 שנים.

           ביום 24.12.02, ועוד טרם נגזר דינו של העורר בתיק הראשון, הוגש כנגדו כתב אישום נוסף (להלן: כתב האישום השני), נשוא הערר שלפניי, המייחס לו עבירות של מעשה מגונה בנסיבות אינוס בקטין בן משפחה, עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו - 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק). על-פי עובדות כתב האישום מעת שעלתה המשפחה לישראל, משנת 1991 ועד לשנת 1995 או בסמוך לכך, נהג העורר לישון את שנת הלילה במחיצת אחת מבנותיו, לסירוגין. כעולה מכתב האישום, בין השנים 1993-1994, בימים בהם ישן במחיצת ביתו הצעירה (להלן: המתלוננת), אשר הייתה אותה עת כבת 7, דרש ממנה העורר להתפשט מבגדיה ולישון כשהיא ערומה. במקרים בהם סירבה לעשות כן, כך נטען, הכה אותה העורר עד שנענתה לדרישותיו. באותן פעמים, שהה העורר גם הוא במיטה כשהוא עירום. עוד עולה מכתב האישום, כי במספר רב של פעמים באותה תקופה, בשעות הלילה בעת ששהו יחד עירומים במיטה, נגע העורר באיבר מינה של המתלוננת באצבעותיו, בניגוד לרצונה. בחלק מהפעמים, כך נטען, הביעה המתלוננת התנגדות למעשי אביה ושאלה אותו "מה אתה עושה?", אך העורר הורה לה לשתוק ואף הכה אותה בידיו.

           עם הגשת כתב האישום השני, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט צ' גורפינקל) דחה את הבקשה ביום 31.12.02 וביום 12.1.03 נימק את דחיית הבקשה, בין היתר, בעובדה שהעורר הנו אסיר למשך שנתיים. יחד עם זאת הוסיף בית המשפט כי אם וכאשר תישקל זכאותו של העורר לחופשה כאסיר, רשאית הפרקליטות להביע עמדה בנדון.

           ביום 26.6.03 הגישה המדינה בקשה לתיקון כתב האישום לעבירת אינוס, בנימוק שבמהלך רענון שנערך אצל באת-כוח המדינה, מסרה המתלוננת כי בכל הפעמים בהם אביה נגע באיבר מינה הוא אף החדיר את אצבעו לתוך איבר מינה. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ולפיכך תלוי ועומד כנגד העורר כתב אישום המייחס לו אינוס קטינה על-ידי בן משפחה, עבירה לפי סעיף 351(א)(2) בנסיבות סעיפים 345(א)(1) ו - 345(א)(3) לחוק.

           משפטו של העורר התנהל עד כה בעודו אסיר. הסיכומים בתיק נשמעו ביום 5.5.04 ומכיוון ששחרורו של העורר ממאסר נקבע ליום 19.5.04, ביקשה המדינה עיון חוזר בהחלטתו של השופט צ' גורפינקל מיום 31.12.02, שלא לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטות ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב ות' שפירא) בפניו התקיים הדיון בבקשת המדינה, התרשם מהתנהגותו של העורר באולם, אשר הייתה, כך לדעת המותב, "חסרת מעצורים ורסן, וכללה אלימות מילולית קשה כנגד העדות שהעידו נגדו, לרבות העובדת הסוציאלית שהעידה מטעם התביעה, ולרבות בית המשפט עצמו". בית המשפט קמא קבע כי התנהגות זו, כשלעצמה, מעידה על מסוכנותו של העורר, לצד האישומים המיוחסים לו והעדויות שהובאו בעניין אלימותו המתמשכת לכאורה, ולפיכך ציווה על מעצרו עד לתום ההליכים. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

           טענתה העיקרית של באת-כוח העורר בערר שלפניי הינה כי מרשה הועמד למעשה לדין כפול, שכן מסוכנותו לביתו בגין התיק העיקרי כלל אינה קיימת, בהתחשב בכך שהעבירות המיוחסות לו נעברו לכאורה לפני כעשור ומאז לא נשנו. הקביעה כי העורר מסוכן לבנותיו בשלב זה, כך לגישת באת-כוח העורר, מהווה חזרה לתיק האלימות בו כבר הורשע העורר ובגינו נדון לשנתיים מאסר אותן ריצה עד תום. התנהגות העורר במהלך משפטו, לטענת באת-כוח העורר, אין בה כדי להקים מסוכנות שכן זו הייתה דרכו להעביר את תחושת החפות שחש.

2.        לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טיעוני באי-כוח הצדדים, החלטתי לדחות את הערר. טענת באת-כוח העורר לפיה מסוכנותו של מרשה נלמדה מתיק האלימות בו הורשע ולפיכך אינה קיימת עוד, לאו טענה היא. מסוכנותו של אדם נלמדת ממכלול הנסיבות האופפות את המקרה. בין היתר, נבחנים עברו הפלילי והרשעותיו הקודמות. עניינו של העורר התפתח אמנם באופן בלתי שגרתי, משלא הורשתה התביעה לתקן את כתב האישום המקורי כך שיכלול גם את עבירות המין; עם זאת, אין בכך כדי לנתק כליל את מעשי האלימות שהעורר הודה בביצועם מהמעשים המיניים שבוצעו לכאורה, לפחות באחת הבנות, באותה תקופה. יש להביא בחשבון כי אף העורר אישר חלק מהראיות לכאורה לכל הפחות למעשים בעלי קונוטציה מינית מובהקת - כגון בקשת האב מבנותיו כי יכניסו אותו לאתרי פורנו באינטרנט או שיביאו עבורו סרטי פורנו מספרית הוידאו - שבוצעו במקביל למעשי האלימות וכן אישר את השינה המשותפת. אשר על כן, רשאי היה בית המשפט קמא ללמוד גם מתיק האלימות בו הורשע העורר על מסוכנותו. אלא שמקריאת החלטת בית המשפט קמא מסתבר כי המותב לא נזקק היזקקות של ממש להרשעה הקודמת של העורר לשם ביסוס מסוכנותו, שכן האחרון הדגים לבית המשפט, בין כתליו, את תגובותיו המאיימות המלמדות על מסוכנותו כלפי בנותיו. אמנם נכון הדבר כי המתלוננת כבר סיימה להעיד ולפיכך קטן החשש מפני שיבוש הליכי משפט. אף נכון הוא כי המעשים המיניים המיוחסים לעורר בוצעו לפני כעשור, לא כן מעשי האלימות וההתעללות שבביצועם הורשע. בנסיבות אלה, איני רואה להתערב בהתרשמותו של בית המשפט קמא כי העורר עדיין מסוכן לבנותיו.

           בנסיבות ובנתונים האמורים, לא שוכנעתי כי בידי העורר להציע חלופת מעצר שיש בה כדי לאיין את מסוכנותו של העורר לבנותיו ואת החשש מפני הימלטותו מן הדין.  משפטו של העורר עומד בפני סיום. הסתיימה שמיעת הראיות והסיכומים, ויש לקוות כי בית המשפט יתן את הכרעת הדין בקרוב.

           אשר על כן, הערר נדחה.

           ניתנה היום, ב' בתמוז התשס"ד (21.6.2004).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: